מאמרים בנושא זוגיות

מאמרים אלה נכתבו ע"י גילי בר (מאמן לזוגיות ומנחה קבוצות) ויעל דורון (פסיכולוגית , מטפלת אישית וזוגית).
ניתן לפנות לגילי ויעל ליעוץ והכוונה,לצד אימון אישי ממוקד למציאת זוגיות . ליצירת קשר לחץ כאן.

 דייט ראשון לצאת בשלום הצג מאמר.

 תודה הצג מאמר.

 הכרות ויצירת זוגיות בעידן האינטרנט הצג מאמר.

דייט ראשון לצאת בשלום

"ראיתי שהוא הסתכל בכרטיס שלי , והוסיף אותי  למועדפים. הוא נראה חמוד  וגם אני הוספתי אותו למועדפים שלי, בערב הוא שלח לי חץ, ותוך כדי שאני מחייכת הוא עלה מולי במסנג'ר. צ'וטטנו על הכל  ואז אמר לי "אולי נדבר בטלפון ונקבע פגישה?" "אין בעיה אמרתי הנה המספר שלי..." בבת אחת עלו לי כל השאלות של דייט ראשון..."

לפני כל השאלות והתשובות בואו ונזכר שיש צד שלנו שאנחנו מביאים לפגישה. צד שהוא משמעותי לפחות כמו בן הזוג לדייט, ושחשוב להבין מה בתחושות ובתגובות שלנו לדייט נובע מהדייט ומה בא ממני  :
איך משפיעים עלינו משקעים מקשרים קודמים או פגישות ראשונות קודמות לא טובות – האם אנחנו סקפטיים, ציניים, עצבניים, כועסים...
"אני לא טוב בהתחלות, אני לחוץ ועצבני ולא מצליח להביא את עצמי כמו שאני באמת"
 "כל הפחדים והחששות מתממשים, אני מרגיש באודישן שאני צריך לעבור ולא חשוב מה אני מרגיש"
מה היה שם בזוגיות של ההורים שלנו שעומד  כמו הר וחוסם ומקלקל לנו, או מה היה בקשר שלנו עם ההורים שמאיים ועוצר...
ובמקרה שאנחנו גרושים ויש ילדים -  אז מה הם יגידו ואיך הם יקבלו אותו, האם בכלל מותר לי לחשוב גם על עצמי,  ואיך הילדים של בן הזוג יקבלו אותי, ומה יגידו מסביב, המשפחה והחברים...
האם אני באמת בא לדייט כשאני פנוי, מהאקס, מהעבודה, מהמשפחה, מהפנטזיות...
האם שחררנו את העבר או שהעבר שלנו הוא חלק מההווה והעתיד שלנו-  האם באמת כמו בשיר  "אני מפנה מקום בלב לנשיקות שלך..." פינינו מקום...

ואחרי שנזכרנו:

אז מה לובשים?
היא מתלבטת: כמה מחשוף ? שמלה או חצאית,  האם זה לא מאומץ מידי ? ואם הוא יבוא בג'ינס ?  כמה איפור ובושם לא ייראה מוגזם? ואיזה תכשיטים? וכמה צמוד וחשוף...?
הוא מתלבט: ג'ינס או פנסים? קרוקס או נעלי טימברלנד? גילוח או זיפים?
ההמלצה שלנו: לבוא בלבוש שמחמיא לנו, נוח, והכי חשוב – שאנחנו מרגישים בו לגמרי טבעיים. לבוש לא טבעי גורם לאנשים להחזיק את הגוף ולהתנועע בצורה מוזרה, וחבל. לבוש לא מתאים גם משדר דברים אחרים ממה שאנחנו מתכוונים באמת ומעורר ציפיות אצל בן הזוג. בחירה של בגדים צמודים, מבליטים וחשופים צריכה להיות ממקום מודע ולא מחשש שאין לי מה למכור ... קרוקס – אפשר (אבל קח בחשבון שזה שורף בחורות שיראו בזה זלזול), להתגלח – עדיף.

לאן הולכים?
היא שואלת: מי צריך לקבוע לאן הולכים? לאיזה סוג מקום כדאי ללכת? לאן לא הולכים? באיזה שעה כדאי להפגש?

אנחנו ממליצים: כל אחד יכול לקבוע לאן הולכים. אם אתה הבוחר - כדאי ללכת למקום מוכר, שאתה מרגיש בו נח. עדיף מקום שקט, שניתן לקיים בו שיחה, אבל לא שקט מדי. חפשו מקום שמאפשר אינטימיות. וותרו על מקומות עם שולחנות ענקיים שמרחיקים אתכם זה מזה.
מתי להפגש? כשאתם עדיין עירניים. כל שעה יכולה להיות טובה עבור פגישה ראשונה.
בדייט ראשון לא הולכים לסרט, וגם לא לשחק סקווש. אם את הולכת אליו הביתה – קחי בחשבון שרוב הגברים יפרשו את זה כנכונות שלך לסקס בדייט ראשון.
ואם כבר החלטת שנפגשים בבית  אז אנחנו ממליצים שתלכי אליו כי משם את יכולה ללכת מתי שאת רוצה ואילו הוא עוד יכול להתנחל אצלך.
דייט בבית הוא הזדמנות טובה לראות בצורה ברורה אם לבחור שלך יש חוש אסטטיקה, עיצוב וניקיון.. . איך נראית האמבטיה והמקרר, ומתי נוגב האבק בפעם האחרונה.

איך נפגשים?
הוא שואל: האם נפגשים בלחיצת יד? מבט? נשיקה על הלחי? חיבוק?
המלצה שלנו: לכו עם התחושות שלכם ואל תפתחו חוקים נוקשים מדי. רבים מכבירים פירושים על הרגעים הראשונים במפגש, וחבל. בניגוד למה שחלק מהאנשים חושב, הגינונים הראשוניים אינם משקפים כל כך את אישיות האדם, אלא מרמזים לנו על מבוכת ההתחלות  שלו (ומותר לסלוח לאנשים שלא ממש טובים בהתחלות). ככלל, בעניינים האלה עדיף פחות מאשר יותר – מבט בעיניים וחיוך מהלב טובים יותר מאלף לחיצות יד, נשיקות או חיבוקים טרם זמנם.

לא מוצא חן מהרגע הראשון
שניהם מתלבטים: מה עושים אם הוא/היא לא מוצא/ת חן בעיני ממש מהרגע הראשון? איך מתנהגים אם מבינים מיד ש"זה פשוט לא זה"?
אנחנו ממליצים: לקחת אויר. מצד אחד, לא תמיד מה שרואים ברגע הראשון הוא האמת. מצד שני, גם אם זה באמת לא יהיה זה, עדיין אפשר להקדיש חצי שעה לקפה והכרות עם אדם חדש. כלום רע לא יכול לקרות מזה (אולי אפילו יש לו חבר נחמד להכיר לך?). אחרי חצי שעה – נפרדים לשלום.

על מה מדברים?
היא שואלת: באיזה שלב של השיחה מותר לי לשאול אותו על האקסית, ועל תוכניותיו לעתיד? זה מנומס לשאול כמה ילדים הוא רוצה שיהיו לו? עד כמה להיות גלויה ולהפתח בפניו בשיחה הראשונה? האם לספר את הסיפור שלי האמיתי, כולו?
הוא שואל: ומה עושים אם יש שתיקות? איך מוצאים על מה לדבר?
אנחנו ממליצים: לא להעמיס במלל אינסופי, ולהשתדל גם להקשיב לצד השני ולהתעניין בו. כדי לייצר אינטימיות צריך לדעת להיפתח, להיות גלוי וליצר קשר עין.
שתיקה לא חייבת להלחיץ ולא חייבים "להקריץ" נושאים כדי למלא את החלל במילים. שתיקה יכולה להיות אפילו נעימה, אם לא נלחצים ממנה. אם אתם מחפשים על מה לדבר, על תפחדו להמר: פשוט תשאלו את מה שאתם באמת הכי רוצים לדעת. אבל לא לשכוח את חוק הדו-סיטריות בשיחות כאלה: מי ששואל שאלה חייב להסכים גם לענות עליה בעצמו.

על מה מסתכלים? למה מקשיבים?
מסתכלים בעיניים – כי שם האמת. מקשיבים ללב - אבל גם לראש. אם מקשיבים ברצינות למי שממול, אפשר ללמוד עליו הרבה מאד.
אל תשכחו להקשיב גם למה שלא אומרים – יש בכך לא מעט אינפורמציה חשובה. ומעבר למילים, צריך לזכור להקשיב למנגינה...

כמה זמן אמורה להמשך פגישה ראשונה?
תשובתנו: אם היא טובה, היא כנראה תמשך לנצח...
אין זמן "אידיאלי" שבו צריך להפסיק וללכת הביתה. אם טוב – ממשיכים. אם עייפים – מפסיקים. ואם רע, כבר אמרנו, נפרדים אחרי חצי שעה.

איך משלמים?
היא תוהה: אני אמנם פמיניסטית מטבעי, אבל אולי כדאי לחכות ולראות אם הוא יציע להזמין אותי? האם לחלוק איתו חצי חצי? מה מקובל היום?
הוא מהרהר: הייתי רוצה שהיא תשלם את החלק שלה, אחרי הכל אנחנו עדיין לא מכירים בכלל. האם זה עושה אותי חזיר? ומה אם היא לא מציעה לשלם? לבקש ממנה?
תשובתנו: גם בסעיף הזה, לפי נסיוננו, אנשים לוקים בפירוש יתר. בפראפראזה על פרויד: "לפעמים חשבון הוא רק חשבון"... אנחנו מציעים לבחורה להציע לשלם את החלק שלה, ולבחור מציעים לנהוג לפי מה שהוא מרגיש בלב. ובכל מקרה, לא לעשות מזה ענין גדול מדי. רגע התשלום הוא לא אודישן לתכנית "חתן נולד"

מה אומרים לסיכום?
היא מספרת: הרגע שהכי מפחיד אותי הוא רגע הפרידה. לא מבינה את החוקים שלו בכלל. מה אומרים? האם בכלל אומרים? האם משקרים? מה המשמעות של כל הקודים המילוליים האלה?
והוא שואל: ומה עם הנשיקה?
אנחנו מציעים: אם הדייט היה טוב – לומר את האמת: "היה לי נעים. אשמח להפגש שוב". אם היה רע – להשאר מנומסים (אבל ברורים). אפשר לומר תודה רבה, ולא צריך יותר מזה.
באשר לנשיקה: אם אתה בענין – לך על זה! מקסימום תקבל לחי קרה.... וגם לך מותר ליזום. הגענו למאה ה 21 סופסוף...

כללי, תוספות ושאריות:
דייט ראשון לא נועד לארוחות! קפה, אלכוהול ואולי משהו קטן בצד – זה מספיק. מי שרעב – שיאכל קודם בבית. 
לכל מי שבעשור האחרון עופף ולא יודע כלום על מה שקורה במדינה – מומלץ לקרוא עיתון ביום הדייט, אם במקרה יעלו נושאים אקטואלים בשיחה.
טלפון סלולארי רוטט מעיד על רצינות. לענות מותר במקרה חרום, כל האחרים יכולים לחכות (גם לך מותר שיהיה זמן משלך).
לא, לא לדמיין את שם המשפחה החדש, איך יקראו לכלב ולילדים המשותפים, ומה יהיה כינוי החיבה שלו.... במקום זה כדאי להשאר מרוכזים ב"כאן ועכשיו". 
כן, להביא קונדום (גם את! הוא יושב בשקט בארנק, לא לוקח לך מקום, אבל יחסוך לך אחר כך הרבה זמן ודאגות).  גם זה סוג של ריכוז ב"כאן ועכשיו".

בהצלחה רבה
ושהדייט הבא יהיה האחרון שלכם...
גילי בר ויעל דורון

תודה

*תודה, על פי מילון אבן שושן : "הודיה, שבח וברכה למי שעשה מעשה רצוי"

יש רגעים בהם אנחנו עוצרים לרגע, מתבוננים בשותף שלנו לחיים, ומודים לו או לה בשקט בשקט בלב... אנחנו מציעים רשימה אפשרית של עשר "תודות" שכדאי וראוי לומר לבן/בת הזוג שלנו גם בקול רם:

1. תודה על זה שאתה איתי
האדם נולד לבד וגם ימות לבד. אבל לכל אורך חייו הוא מחפש כל הזמן דרכים להלחם בבדידות ולמצוא אנשים שיהיו מוכנים להיות איתו יחד, כי אחרי הכל האדם הוא חיה חברתית. יש ארבעה צרכים בסיסיים איתם בא האדם לעולם : צורך בשייכות וקשר, צורך בעונג והנאה, מסוגלות ומשמעות. "תודה שאתה איתי" הוא בעצם "תודה שאתה ממלא עבורי אחד מהצרכים הבסיסיים ביותר שלי – צורך בקשר". זה ממש לא מובן מאליו, שאדם אחר, בוגר, שאינו בן משפחה שלי שמחויב אלי, מוכן לוותר על החופש שלו על מנת להיות לצידי. קל להיות איתנו כשהכל נעים וטוב, אבל אם אתה איתי גם כשקשה ולא נעים ואפילו רע – מגיעה לך על כך תודה.

2. תודה שבחרת בי
חכמי היהדות הבינו כבר מזמן שיש להודות על עצם הבחירה, ולכן אנשים מאמינים מברכים בכל בוקר : "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". העובדה שאנחנו "עם בחירה" היא משהו שראוי להעריך ולהודות עליו על פי תפיסת היהדות, ולטעמנו זה נכון גם בזוגיות: יש אינסוף נשים אחרות שבן הזוג שלך היה יכול לבחור, ובכל זאת הוא בחר אותך, וזה לא מובן מאליו. בכל בחירה יש ויתור – על כל האפשרויות האחרות, כל מה שהיה יכול להיות, כל מה שכבר לא יהיה. ולכן כל בחירה מלווה במחיר בצידה, ולכן היא לא תמיד קלה.

3. תודה שאתה נותן לי בטחון
"אמון בסיסי" – basic trust – הוא מושג מרכזי בתאוריה של אריקסון, שהמשיך את תאוריית ההתפתחות של פרויד. לפי אריקסון, האדם ממשיך להתפתח לכל אורך החיים ובכל שלב הוא צריך להתגבר על אתגר חדש, שמשלב התמודדות נפשית וחברתית. בשלב הראשון – שמתחיל ממש עם הלידה וממשיך עד גיל שתיים – הילד צריך להתמודד עם שאלת האמון. אם הצרכים שלו ימולאו בזמן ובצורה מותאמת אליו, יפתח הילד אמון בעצמו, באחר ובעולם. אם מאיזו שהיא סיבה יהיה כשל בשלב הזה התינוק יהפוך חשדן וחסר אמון. שנים אחר כך, בשלב ההתבגרות, האדם צריך להתמודד עם אתגר האינטימיות. האם יוכל לפתח אינטימיות וקירבה מבלי שירגיש שהוא מאבד את זהותו האישית? התשובה תלויה בדרך בה נפתרו השלבים הקודמים, ובין היתר בשאלת האמון הבסיסי.

"לתת בטחון" בזוגיות, זו חוויה שממשיכה את שלב האמון הבסיסי הינקותי, והיא תנאי הכרחי ליציבות של הקשר. קשר בו שני הצדדים נותנים אחד לשני בטחון יעמוד יציב יותר ויאפשר לשני הצדדים להתפתח בתוכו.

4. תודה שאתה בוטח בי
אמון בין בני זוג הוא הבסיס עליו נבנה הקשר. וכשנשבר האמון, כמו למשל במקרים שאחד מבני הזוג יוצר אינטימיות רגשית או מינית עם אדם אחר מחוץ לקשר,  קשה מאד לבנות אותו בחזרה, לחזור ולבטוח. לא כל אחד סומך על עצמו, אבל על אחת כמה וכמה קשה לנו לסמוך על אחרים, שנמצאים מחוץ לעצמנו.

תרגיל מעניין לבדיקת זוגית: האם תהיי מוכנה לעמוד, כשגבך מופנה לבן הזוג, ולהטיל את עצמך לאחורה, לתוך ידיו המושטות? האם תסמכו, כל אחד מכם לחוד, על הצד השני שהוא באמת יהיה שם כשתיפלו? שיתפוס אותך? שלא יתן לך ליפול?

5. תודה שאתה מחבק מנשק מלטף אותי
הפסיכולוג האמריקאי הרלו רצה לבדוק אם ילדים נצמדים להוריהם רק משום שהם מספקים להם מזון או מסיבות נוספות. בסדרת מחקרים קלאסיים ושנויים במחלוקת, במחצית המאה שעברה, הוא הפריד גורי קופים מאמותיהם והכניסם לכלובים בהם יכלו לבחור בין אם מלאכותית שסיפקה מגע רך ונעים, לבין אם מלאכותית שסיפקה חלב, אבל היתה עשויה מחוטי תיל דוקרים. הקופים הצעירים העדיפו את האמהות בעלות המגע הרך, אפילו במחיר הישארותם רעבים. הרלו הסיק שתינוקות נצמדים לאמותיהם בעיקר בחיפוש אחר מגע חם. מסתבר שמגע הוא צורך קיומי לא פחות מאשר אוכל, שתיה ושינה.

6. תודה שאתה חבר שלי
אברהם מאסלו טבע את המושג "פרמידת הצרכים" ותיאר חמש דרגות של צרכים מתפתחים. לטענתו, כל זמן שלא מתמלאים הצרכים הנמוכים יותר, אנשים לא יוטרדו מצרכים ברמה גבוהה יותר. הרמה הבסיסית ביותר היא הצרכים הפיזיולוגים (אוכל, שתיה, מין,שינה וכנראה כמו שראינו גם מגע) ובהמשך צרכי בטחון בסיסי. אחרי שסופקו שתי הרמות האלה מגיעים הצרכים החברתיים שהם גם הצורך להשתייך, למשפחה, קבוצה וחברה. אמר פעם אלמוני: "חבר הוא אדם שיכול לשיר לך את שירת ליבך אם שכחת אותה"... וזו סיבה מצוינת להגיד לבן זוג שלך, שהוא החבר שלך, תודה.

7. תודה שאתה מפרגן לי
מהי המילה ההופכית לפירגון? קנאה. מקור המילה פירגון באידיש (!) ואין לה מקבילה טובה באנגלית, אבל כבר בספר בראשית אנחנו נדרשים לסיפור הפירגון והקינאה – בסיפור קין והבל.

כשאנחנו צופים בהצלחה של אחרים מתעורר בנו מתח. האם גם אנחנו נצליח כמוהם? במקרים מסוימים, הקינאה גורמת לנו להשתפר בעצמנו, תוך שאנחנו מפרגנים לאחרים על ההשגים שלהם, ועל כך כבר נאמר "קנאת סופרים תרבה חכמה". אבל במקרים אחרים הקנאה מחלחלת לתוכנו ומרעילה, ואז אנחנו נדחפים לפתרונות מבית מדרשו של קין, שהמטרה שלהם להרוס את זה שהצליח.

לפרגן, בזוגיות, זה לאפשר לבן הזוג שלך להיות, לעשות, להתקדם ולהתפתח, וכמובן גם לשמוח בהצלחות שלו.

8. תודה שאתה מקבל אותי כמו שאני
"קבלה עצמית" היא מטלה התפתחותית שעומדת בפני כולנו, ולא תמיד זה קל, כי לכולנו יש פגמים וחסרונות, שאפילו לנו קצת קשה לחיות איתם. אנשים מנסים לפעמים לשנות את בני הזוג שלהם כך שיתאימו יותר למה שהם רוצים/צריכים מהם, אבל האמת היא שהחכמה האמיתית בזוגיות טובה היא לקחת אחריות ולקבל את בן הזוג שלי למרות (או בגלל) השונות שיש ביננו.

9. תודה שאתה מקבל את המשפחה שלי
זוגיות היא "עיסקת חבילה". כשאנחנו מקבלים את בן הזוג שלנו אנחנו מקבלים יחד איתו את ההיסטוריה שלו, הטעויות שהוא עשה ועדיין משלם עליהם, האקסים שהיו בתמונה, הזכרונות הטובים והרעים, וכמובן – המשפחה. ומשפחה – לא בוחרים.

אנחנו נולדנו למשפחה שלנו, אנחנו רגילים אליה, וגם אם היא לא קלה, היא שלנו, ולכן מובן מאליו שאנחנו צריכים לקבל אותה כמו שהיא. אבל בן הזוג, שהגיע מבחוץ, גדל במשפחה לגמרי אחרת, ולא רגיל לשפה, הגינונים, הטקסים, הנורמות והחוקים הלא כתובים במשפחה שלנו, צריך להסתגל ולהתגמש, וזה לא פשוט.  אם הוא מצליח לקבל את המשפחה – מגיעה לו על כך תודה גדולה.

10. תודה שאתה עד לחיי
"אנשים מתחתנים כדי שיהיה עד לחייהם. מישהו שיתן משמעות לכל זה. שהחיים לא יעברו בלי שמישהו ישים לב" (אומרת סוזן סרנדון בסרט "הנרקוד"). רובנו לא נכנס לספרי ההסטוריה אחרי מותנו, אבל בן הזוג הוא ה"היסטוריון" הפרטי שלנו, כי הוא נמצא שם, רואה, יודע, מבין ושותף לצידנו במהלך החיים. כשבן הזוג שלי רואה את החיים שלי, עם כל הטוב והרע, עם הדברים הקטנים והגדולים, זה הופך את החיים שלי למשמעותיים

פשוט תודה
גילי בר ויעל דורון

גלגולו של רווק
הכרות ויצירת זוגיות בעידן האינטרנט

מנשה (שם בדוי, פרטים מזהים מטושטשים) הגיע לטיפול בגיל 30.  בתקופה בה הכרתי אותו הוא עבד בחברת סטארט-אפ בתפקיד בכיר, אליו הגיע בזמן קצר יחסית, בזכות כשרונו יוצא הדופן וחריצותו היתרה.

מנשה הוא השישי מבין שבעה ילדים שנולדו להורים חקלאיים במושב נחשל בדרום הארץ. כל אחיו האחרים נשארו במושב ובישובים קרובים אליו, ועדיין עוסקים בחקלאות או מתפרנסים בדוחק מעבודות צווארון כחול. מנשה, שתמיד הרגיש נטע זר במשפחתו, עזב את הבית מיד עם תום הצבא ועבר למעונות הסטודנטים באוניברסיטה שם סיים את לימודיו בהצטיינות. שנות הלימודים זכורות לו כשנים קשות מאד.  בודד, מרוחק מהוריו, תלוש מהחברה בה גדל, חש מנשה לא פעם שהגיע "לארץ אחרת". הלימודים היו מאד מאד קשים, ונדרשו ממנו שעות ארוכות של השקעה וריכוז על מנת לעמוד בקצב כמו כולם ולהצליח לסיים את התואר.  כדי להשלים את המילגות  ולעמוד בתשלומי שכר הלימוד עבד למן היום הראשון ללימודים, בעבודות סטודנטים שונות. כמובן שלא היה לו פנאי לחיי חברה משום סוג, ועד היום הוא מתאר את חמש השנים האלה כ"שנת חורף" שלו. כש"פקח את עיניו" כבר היה בן 26, עם תואר מהנדס ביד, הצעת עבודה בחברה קטנה ומוצלחת, דירה מקסימה ששכר בעיר יפה במרכז הארץ – ובלי טיפת נסיון ביחסים שבינו לבינה.

השנים הבאות עברו עליו בעיקר בעבודה. מנשה עבד שעות ארוכות בכל יום וגם בסופי שבוע, ולא במפתיע עלה במהירות בסולם הדרגות. אנשים אהבו ללכת לאכול איתו צהריים, כי הוא מנומס, אדיב וקשוב, אבל למעשה לא נוצרו בינו לבין האחרים שום ידידויות משמעותיות, וכך בתום שעות עבודה מפרכות היה חוזר לביתו הריק, בודד ועצוב.

לקח למנשה די הרבה שנים להבין שהוא בודד ועצוב. ההכרה חלחלה אליו לאיטה, ובכל פעם מחדש הטביע את עצמו בעוד ועוד שעות עבודה כדי להמנע מהשאלות "מה עכשיו? מה עושים? לאן אני הולך?".

חברים בעבודה ניסו מדי פעם לשדך למנשה את החברות של בנות הזוג שלהם. כולם ראו בו "חתן בהזמנה" – בחור טוב, אמין, מסודר, רציני... אבל מנשה לא הצליח ליצור קשרים עם אותן בנות, בלי לדעת מדוע. ובכל פעם, אחרי פגישה או שתיים, הקשר היה דוהה ומתפוגג.

בסופו של דבר החליט להגיע לטיפול. זו לא היתה החלטה פשוטה – הוא לא ממש האמין בפסיכולוגיה, ולא ידע מה יוכל להשיג בטיפול. אבל הוא כן ידע שהוא מסובך ותקוע, וזה נמשך כבר שנים. והוא גם הרגיש ששום דבר לא ישתנה, אלא אם יעשה שינוי של ממש.

בפגישות הראשונות ביננו סיפר לי מנשה באריכות ופירוט את סיפור חייו. כשהגיע לתיאור חייו בהווה, שאלתי אותו כמעט באגביות "ומה עם הכרויות דרך הרשת?". "השתגעת?" הוא ענה "מי מסתובב ברשת?  בנים שרלטנים, בנות זולות. זה עולם המיואשים. להיות שם זה להעיד בקול רם על כשלוני".

בשבועות הבאים דיברנו שוב ושוב על האופציה להכיר בנות ברשת. "מה אכפת לך?" ניסיתי לשכנע. "כמה בחורות תוכל להכיר עוד דרך החברות של החברים שעובדים איתך? איזה סיכוי יש שמפגש מקרי בסופרמרקט יוביל לזוגיות?". בחדר הטיפולים סטטיסטיקות פגשו דעות מוקדמות, טיעונים רציונאליים עפו מול פחדים של הלב... בסופו של דבר, באי רצון בולט, הוא הסכים לתת לזה צ'אנס. להכנס ולראות ....

המפגש הראשוני של מנשה עם אתר ההכרויות הוליד אצלו קפאון. מיד עם כניסתו לאתר, עוד בטרם הספיק להחליט איך היה רוצה לכנות את עצמו שם, כבר קיבל "חץ" מבחורה שהיתה באותו זמן אונליין "אפשר לצ'וטט איתך?" היא שאלה. הוא סגר את המחשב מבוהל. מנשה חווה את המקום כשוק בשר אכזרי ומנוכר.  הבנות נראו לו כולן מנוסות ומתוחכמות. הפחידה אותו האקטיביות שלהן. "למה שהן ירצו בכלל אחד כמוני?" הוא חזר ושאל...

במפגשים הבאים התחלנו להכיר את חוקי ההכרויות ברשת: אם בחוץ הגברים ציידים והנשים מלקטות, ברשת הנשים ציידות בדיוק כמו הבנים. הן קוראות כרטיסים של בחורים, מסמנות מי מוצא חן בעיניהן, פונות ביוזמתן ויוצרות שיחות ומפגשים, ומסננות את מי שלא מוצא חן בעיניהן, בדיוק כמו הבנים.

מנשה למד לאט לאט לשחות בז'אנר החדש. כשמקבלים טלפון של בחורה ממישהו בעבודה, השיחה מתנהלת לגמרי אחרת מאשר טלפון אחרי שקראת את הכרטיס של הבחורה באתר. המדיה שנראתה בהתחלה מנוכרת והמונית, הסתברה לנו לאט לאט כידידותית ומאפשרת הרבה יותר מכרגיל: הבנות מתארות בכרטיסים את עצמן, התכונות שלהן, התחביבים, ספר או סרט שהשפיעו עליהן, ועוד הרבה פרטים שיכולים לעזור בתחילת שיחת הכרות. עוד הן מספרות בכרטיס מיהו הגבר שהן מחפשות, איך הן מדמיינות פגישה ראשונה מוצלחת, על מה לא יוותרו ביחסים.... שפע של חומר.

ובכל זאת, אחרי שבועות ארוכים של חיפושים – עדיין לא נרשמה שום התחלה אמיתית ולא נולד מהאתר שום דייט. מנשה התייאש במהירות "זה הכל אויר ורוח. אני לא מאמין שאנשים באמת נפגשים כאן" הוא אמר במרמור.

"תגיד, איך נראה הכרטיס שלך?" שאלתי יום אחד. "מה ז'תומרת? את כבר יודעת שאין לי תמונה". בשבועות האחרונים העלנו את שאלת התמונה פעם אחר פעם. כולם מכירים את הסטטיסטיקה – כרטיסים עם תמונות מקבלים פי 9 תגובות. ובכל זאת, מנשה לא רצה לעבור את הסף הזה ולהיחשף "עם תמונה אני ארגיש לגמרי ערום". 

"היית מוכן להראות לי את הכרטיס שלך?"  העזתי לשאול. קירות הקליניקה של פסיכולוגים שומעים במשך היום הרבה מאד סודות, אבל אולי תתפלאו לשמוע, שאנשים ממש לא אוהבים להראות את הכרטיסים שלהם באתרי הכרויות - זה מרגיש להם לא פעם כדרגת אינטימיות מאד מאד גבוהה.

מנשה הסכים, ולהפתעתי גיליתי, שלמרות שאנחנו מדברים על האתר בו הוא רשום כבר כמעט חודשיים, הוא "שכח" לספר לי פרט קטנטן משמעותי: הוא לא באמת מילא את הכרטיס שלו. הכרטיס של מנשה היה כמעט ריק. מלבד התיאור החיצוני שלו – גובה, משקל, צבע עיניים, והגיל – לא הכיל הכרטיס דבר.  בכל המקומות שהתבקש לכתוב תיאור מפורט – של עצמו, של מערכת היחסים כמו שדמיין אותה, של פגישה ראשונה אידיאלית, מה למד מקשרים קודמים וכולי – הוא כתב שורה ארוכה של נקודות ופסיקים....

לקח לנו זמן להבין מה קורה כאן. מנשה אמנם הסתובב באתר, שילם כסף על מנוי, ולכאורה חיפש קשר, אבל הכרטיס שלו היה מזן ה"ללכת עם ולהרגיש בלי". כרטיס בלתי מחויב ולא מזמין, שבעצם רימז כמה מנשה עדיין לא פנוי לקשר, למרות שלא ידע להגיד את זה על עצמו...

בחודשים הבאים דיברנו לא מעט על מה זה להיות "פנוי לקשר". הדימוי העצמי הנמוך של מנשה, והאמונות השליליות שלו לגבי העולם, חברו להיסוס הכללי שהיה לו עדיין מ"שוק הבשר האלקטרוני" וטרפדו את מאמציו למצוא קשר. אבל הם לא מנעו ממנו את השחיקה, האכזבה והתסכול – כי מבחינתו, הוא עדיין בילה באתר שעות ארוכות בכל יום, ועדיין ניסה והשתדל ליצר קשרים, בלי שום הצלחה.

אחרי לא מעט שכנועים, מנשה החליט שהוא מתקדם צעד נוסף וממלא את הכרטיס. כבחור יסודי, הוא למד את הנושא ובדק ברצינות איך נראים כרטיסים של  בחורים אחרים בגילו, מה כתוב בכרטיסים הפופולריים ביותר, ומה ממליצים באתר עצמו. התוצאה לא איחרה לבא: כרטיס מלא הומור, עוקצני ומתוחכם, שהוליד לא מעט התחלות : "רוצה אותך יודעת לחנות ברוורס, מבשלת שקשוקה טובה ומרכיבה בקלילות רהיטים של איקאה" מנשה כתב. והבנות השיבו במשחקי מילים, בפלירטוטים מרומזים וגם הצעות ישירות בדמות מספרי טלפון סלולריים.

הכרטיס הזה העביר את מנשה שלב – הוא הגיע לשלב שיחות הטלפון. אבל כאן נתגלתה בעיה חדשה. כי הקלילות שזרמה מהכרטיס של מנשה הושגה בעמל רב, והיה קשה לשחזר אותה בשיחות. פעם אחר פעם הסתיימו השיחות בלא כלום.

את מה שעשינו בחדר הטיפולים בחודשים הבאים אפשר לתאר אולי במילים "טירונות יחסים". פתחנו זרקור מלא עוצמה על היחסים בין שנינו, אותם שמנו על השולחן בפתיחות ואומץ. ביחד עברנו מהמורות, קשיים, ימים לא קלים, משברים נפשיים, ולמדנו להתגבר על בעיות, לפתור מחלוקות ואי הבנות ובעיקר - לסמוך על הקשר שלנו, שעמד בכל המבחנים.

אחד השינויים הגדולים שהתרחשו בעקבות אותה תקופה היתה הנכונות של מנשה להעלות לאתר תמונות שלו. בתחילה, בתור "תמונות פרטיות" ואחרי מספר שבועות, תמונות גלויות שחשופות לעין כל. כעת הוא היה כל כולו "בתוך המשחק" – מוכן להתנסויות, יודע מראש שיגיעו גם אכזבות. ואכן, מיד לאחר שהעלה את התמונה שלו לאתר, מנשה עבר שלב והצליח לצאת לדייטים.

שלב הדייטים הראשון היה אכזרי וכואב. פגישה אחר פגישה זה לא הלך, לא התחבר, לא הצליח. פעם אחר פעם מנשה יצא מלא התרגשות ותקוה, ופעם אחר פעם חזר מתוסכל, מאוכזב ומוכה. כל הבחורות שרצו אותו  לא נראו לו בכלל, מכל מיני סיבות משונות ומגוונות, ומהצד השני, אותן ספורות מאד שהוא כן רצה, דחו אותו, אחת אחרי השניה,  בנאום שהפך להיות מנטרה קבועה כמעט : "אתה בחור מקסים, משעשע, חכם וטוב, הייתי שמחה שנשאר ידידים, אבל אני עכשיו בתקופה קשה/אחרי קשר/מחפשת את עצמי... זה לא מתאים".

מנשה מחק את הכרטיס. ביטל את המנוי שלו ונכנס לתקופה קודרת ומיואשת: "לא רוצה להיות מקסים. לא רוצה ידידות. אני כנראה לא בנוי לדבר הזה שנקרא זוגיות"... בחודשים הבאים נלחמנו בדכאון וביאוש. לא פעם היה נראה למנשה שאנחנו מובסים, שזה לא ילך. פעם אחר פעם לעג לעידוד שלי, לתקוות שניסיתי לטעת בו, לאופטימיות.... אבל בסופו של דבר משהו בכל זאת חלחל, כנראה, כי יום אחד הוא החליט לחזור ולהתחיל מחדש. לגמרי אחרת.

הפעם, דיברנו על הכרטיס ארוכות ארוכות לפני שהגירסה הסופית שלו עלתה לאויר. מנשה לקח את השאלות שם כפרויקט אישי והקדיש זמן ארוך מאד למחשבה עליהן: איך הוא היה רוצה שתראה מערכת היחסים שלו? מה הוא מבקש מעצמו? מהבחורה? מהקשר?

לאט לאט התחלפה המנגינה בחדר: תיאורים מפורטים של "האשה האידיאלית" בעיניו של מנשה – גובה, צבע וצורת השיער, משקל, זיקה לדת וכמה תארים אמורים להיות לה, התחלפו בתיאור פנימי שלה, של התכונות שלה ומה שהקשר איתה היה עושה לו... "הייתי רוצה אשה שתגרום לי לחזור מהר הביתה מהעבודה" הוא פינטז. "אשה שתצחיק אותי, תבין אותי, תרצה אותי עוד ועוד".... הכרטיס שנכתב בסופו של דבר נראה לגמרי לגמרי אחרת מהקודמים: "הצד שלך במיטה פנוי בשבילך, הארון חסר את בגדייך. במקרר יש כבר מקום למאכלים שאת אוהבת... הבית חסר את הריח שלך, והקיר חסר את התמונות שלך... ואני? אני חסר אותך....... ". 

בהמשך הכרטיס, במקום אחר, כתב מנשה "זוגיות זה הדבר הכי חשוב לי בחיים" וסיכם אגב כך עבודה מאומצת של חודשים ארוכים בטיפול. הכרטיס הזה הוליד הרבה מאד פניות אליו, ולא במקרה, גם דחף אותו לפנות להרבה מאד בנות ביוזמתו. בחודשים הבאים התמודדנו עם פרק חדש ומרענן בגלגולי חיפוש הזוגיות של מנשה: מפגשים שהולידו עוד מפגשים, קשרים קצרים וארוכים יותר, סקס סופסוף, ובסופו של דבר.... אהבה!

שנתיים מהיום בו התחיל הטיפול – מנשה עומד להתחתן בקיץ הקרוב. שנינו למדנו בתקופה הזו המון המון, על הכרויות ברשת, על איך עובדים בלחפש זוגיות, על איך מעלים הילוכים ומתקדמים בתהליך המפרך הזה, ועל איך, בסופו של דבר, קוצרים את הפירות.....

יעל דורון